אודות

ביום שני, 10 באוקטובר 2011, תיפתח הביאנלה השלישית לאמנות עכשווית בהרצליה, בשיתוף עמותת ArtTLV.
תערוכת הביאנלה, המכה השנייה, תתקיים בכמה אתרים במרכז העיר הרצליה ובמוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, וישתתפו בה 38 אמנים ישראלים ובינלאומיים. אוצר התערוכה אורי דסאו.

כותרת התערוכה המכה השנייה לקוחה מעולם המושגים של תורת האסטרטגיה הבין-מדינתית. המושג נולד בתקופת המלחמה הקרה ובא לתאר את יכולתה של מדינה שהותקפה בפתאומיות בנשק גרעיני, להשיב 'מכה' גרעינית משל עצמה, למרות ההרס שנזרע בה. המושג המכה השנייה נושא בתוכו פוטנציאל של השמדה הדדית, שעצם היתכנותהּ יוצר מאזן אימה שיש בכוחו לבלום מבעוד מועד את השימוש בנשק גרעיני ולמנוע גם כל מתקפה מסוג אחר. במלים אחרות, התסריט המקופל במונח המכה השנייה כולל התקפת פתע, התקפת נגד, ובד בבד הרתעה שהודפת מחוץ לתחום האפשרי את אותן ההתקפות עצמן. המכה השנייה אמורה לרוקן מכדאיות את השימוש במכה הראשונה ואף להסירה כליל מסדר היום. הניסיון של התערוכה להתחבר לכל הטמון בכותרתהּ מודע לכך שהוא אפשרי ובלתי אפשרי כאחד: זהו חיבור על דרך השלילה, כי בין היתר סוגיית המכה השנייה, אותו חיזיון יום הדין, כוללת בתוכה הן פוטנציאל רב עצמה, הן הימנעות והן חוסר אפשרות יסודיים.

התערוכה מתייצבת בסמוך לשיח הפוליטי הגיאו-אסטרטגי בלי להציע מטפורה אילוסטרטיבית של יחסי הכוחות הגלובליים ובלי לצעוד בערוצים של אקטיביזם פוליטי ופרקטיקות חברתיות. בתוך מערכת היחסים בין העולם לאמנות עולה השאלה למי ניתנת זכות המילה האחרונה, או לחלופין, מה יישאר לאחר שהכול ייעלם, מה יבוא בסוף. לפיכך, התערוכה מסמנת את מה שיופיע ויתגלה לאחר החורבן. במובן הזה, אפשר לקרוא חלק מן העבודות כציון של הַטְרָמָה, בשורה כמו נבואית המקדמת את הקץ ומגיעה לאחריו, ושאינה מלווה בפאתוס המאפיין בדרך כלל את המבע המטרים.

המהלכים השונים של התערוכה מייצגים, אם על דרך החיוב ואם על דרך השלילה, את הנסיבות ההיסטוריות שמתוכן היא צמחה ובתוכן היא מתרחשת, ויחד עם זאת הם עשויים להפוך את הנסיבות להזיה פרטית, לסיוט. התערוכה מציגה מיצבים המשעתקים מקומות קיימים או שמעלים את השאלה בדבר שעתוקם של מקומות אלה, שבמסגרתו חוזרים העולם והממשי בפעם השנייה באורח מתעתע (היפר ריאליסטי) בתוך המרחב של האמנות, והופכים לחוויה של קרע, שבה מה שאני רואה אינו מה שאני יודע שאני רואה. בהמשך לכך, המילה 'מכה' מציינת גם את הכוח שיש לעבודות התערוכה לפעול באורח טראומטי – כהלם, כמה שחודר למרחב הפרטי של הסובייקט, מחלל אותו ולוכד אותו.

התערוכה עוסקת גם במבנה הריק של המכה השנייה: הגחה פתאומית של הממשי, וכנגדו העמדה מיידית של ממשי אחר העוקב אחרי הראשון ומהווה את ההכפלה, ההישנות וההעתקה שלו. אירוע מתרחש בפעם הראשונה, ולאחריו אותה התרחשות – בפעם השנייה. התערוכה מציגה מצבים אמנותיים הניתנים להגדרה ככאלה שבאו באיחור – מאוחר (late), אחרי (after), ובעקבות. מה שאנחנו רואים מתייחס למשהו אחר שבא לפניו, לנוכחות שהתפוגגה, אך הייתה המניע לו. ואולי גם מה שאנחנו רואים הוא הפעם השנייה, ההכפלה, של משהו שהוא בעצמו הכפלה. טענה זו שואבת ממסורת ה"רדי מייד", ובהמשך לה – מהפרקטיקה של הניכוס. הידע המוקדם שלנו על המכה השנייה כפוטנציאל המהווה אמצעי מניעה, משמש כאמצעי לערער על ההבחנה בין אירוע מקור, שאולי לא קרה, לבין עיבוד משני שלו. התערוכה מצביעה על המתח בין הראשון לשני, או ליתר דיוק: על קונסטלציה שבה הראשון הוא בעצם השני, והשני הוא בעצם הראשון.

שלא כבביאנלות עירוניות אחרות, תערוכה זו אינה מבקשת להשתלב במארג העירוני של העיר הרצליה, השתלבות שתחזק את הפוטנציאל האידאולוגי של האמנות. במקום רטוריקה של השתלבות, התערוכה מבקשת להעמיד בעיר רשת של מרחבים מובלעים, המצויים בו בזמן בפנים ובחוץ, בפריפריה ובמרכז. כיסי ההתרחשות הללו מאפשרים למרחבי הביאנלה לגייס לעצמם מאפיינים של השולי: פאתי העיר, קצה העולם, אחרית הדברים, אף שבפועל הם ממוקמים במרכז השטח המוניציפאלי של העיר. לכן חללי הביאנלה הפזורים בעיר הם מרתפים שבתוכם מוצגות עבודות של אמנים כרוברט קוז'מירובסקי ונחום טבת, ולכן גם רבות מהעבודות מבוססות על בנייה הרמטית של מבנה או של חלל ארכיטקטוני, הן נגיש והן חסום, כמו עבודותיהם של צבי גולדשטיין, מיכל הלפמן, גרגור שניידר, אדם רבינוביץ וגיל מרקו שני. בחירה אוצרותית זו באה לתת תוקף לאפשרות של האמנות להציע מימד קיום אלטרנטיבי, שמצדו האחד מצוי בזיקה וביחס לעולם ולקואורדינטות שלו, ומצדו האחר מתעקש על אבחונו כתלוש ומנותק מההבניות האידאולוגיות בהכרח של היום-יום. קיום זה משוחרר מכל התניה של משמעות ופרספקטיבה יציבה, ומכוון אל אופק של השתתפות וצפייה פעילה, אך לא פחות מכך אל מצב עניינים מעוכב, שבמסגרתו מצפים לנורא מכול, שאף הוא יגיע בהפתעה גמורה.

אורי דסאו